יום ראשון, 9 ביוני 2013

מעל ומתחת לעור. רבדים.

יש דברים שצריכים לשקוע. 
מילים שלא מצאו אותיות בנוסח שכזה, עד היום.


***

כמו קליפות הבצל, רבדי האדמה, שכבות הסלע, כך גם הגוף ואף הנשמה. 

הגידול התמקם בַעומק, בחלל הריק שבין הלב הפועם והחש, לריאות - הנושמות המחיות. 

הוא לא הפריע לאף אחד מן האיברים המשמעותיים הללו. התופעות נתנו אותותיהם דווקא על העור, על השכבה החיצונית, הנראית, המושפעת כל כך מן החוץ.

אלרגיה לדבר מה הנמצא בסביבה? או דווקא כזה שלרוב הוא אכיל, אך עבורי הוא איננו מתאים? אולי עקיצות של גורם מעופף, זוחל?! 
השערות רבות הועלו וטופלו, בהתאם.
הגרד האיום והנורא, התפשט, הוא כבר לא רק על הבטן, הוא הגיע לכל הגפיים. הפצעים פתוחים, קרישים של דם מעליהם. 

לצידו של זה הממוקם עמוק פנימה, 'שוכנת' מן ידיעה בלתי מאושרת (תרתי משמע), שאם יש משהו שיכול לגרום לגוף להרגיש ככ נורא, הוא חייב להיות קיצוני וקשה. הידיעה הזו נשלחה לאוזנו של בנזוגי בלילה אחד בו הגרד, תחת זרם מים חמימים, היה כזה שאי אפשר לסבול אותו יותר. 

הידיעה עמוקה, כמו גם הגידול. 

הבדיקות, אף הן, חודרות אט אט לעומק, בתחילה בהדמיה ואח"כ באופן פיזי. חתיכות מהגידול נחתכות ונשלפות החוצה דרך מחט חלולה שהוחדרה עמוק, אל החלל שבין הלב והריאות. אחת אחר השנייה, הן מוצאות ונאספות, אוחזות את הסוד הגואל שעומד להיוודע.

כל רבדי הגוף הנגועים, ואלה שלא, מתגייסים להמתת זה שפלש, שנוצר, שגדל מתוך הגוף עצמו. 
העור נחדר במחט, הוריד שותה בגועל את חומרי ההמתה, הקיבה מתהפכת, הפה זוכה לטעמים חדשים שלא בגבולות ההרגל, השרירים כואבים, אין כוח בגוף. 
יש כוח בנשמה. לפרקים.

רובד ה'ידיעה' הוא ה'ננגע' ראשון. מה הוא מבין? שעכשיו יוצאים לדרך. אחר כך הוא מבין מדוע קוראים לה 'מלחמה'. כי בדיוק כך היא מרגישה. הגוף נלחם, על כל שכבותיו והנפש, היא הרוח המנצחת על הקרב. 

כוחות נפשיים חדשים מתגלים, בכל פעם עוד יותר. מעמיקים פנימה. בתחילה נובעים מן הראש, ההיגיון. אחר כך מובאים מן הלב, הבטן, הריאות. מה מעניק לי נשימה? כיצד זה מרגיש להיות במלחמה? אהבה עצומה אל עצמי מתגלה. מפעפעת מבפנים, ברגעים בהם לא מובן בכלל מהיכן היא מגיעה וכיצד היא שייכת. 

עמוק בפנים מתמקמת ועולה גם התודה, לכל מי שמלווה, שתומך, ששואל, שקורא, שמגיב, שנותן, שמציל, שמקשיב, שלוקח, שמביא, שמעניק עדות שאין שנייה לה.


מנצחת.
הגוף פצוע, מחלים לאיטו. 
הנפש שהחזיקה את הכל מתרסקת, מתפוררת, מתנפצת. היא מבינה עכשיו ש'יכולה הייתה גם למות'. 
זו הידיעה שבצדה האחר של המלחמה, שהחסרתי לאורך כל הדרך. 
רק לאחר הניצחון יכולתי לראות אותה, להבין שגם היא הייתה שם... חלק בלתי נפרד, אך בלתי נלקח בחשבון, נראה או אפשרי. 

ואז, החיים אמורים 'לחזור למסלול', אך בהעדר אחד כזה, כל יום הוא משימה, כל צעד הוא כרגל הטמונה עמוק באדמה בוצית בחלקה התחתון ויבשה עד סדק ברומה. 

גם אז רבדים חדשים של אין אונות מתגלים, של דכאון אמיתי, צורב, מכלה כמעט. של חרדות שאין מן הטעם לכנות אותן ככאלה, שכן הן כבר מזמן יכולות להיות מוגדרות כ'פחד', וודאי, מוכח, עם אישור כי אפשרית המחלה הזו, היא אכן כאן, אכן הייתה, אמנם נוצחה אך מי הוא שייתן את ההבטחה כי לא תשוב?!


אין כזו. ולא תהיה אף פעם.

אני בעירום רגשי, חשופה לכל משב קל, פגיעה, חסרת כל הגנות להישרדות בסיסית. לב של בצל, ארטישוק, כרשה, אבקן של פרח.
כמהה לשקט.  
כימיקלים טובים נכנסים לתמונה, במעמקים החשוכים, חסרי הזמן ונשימה, מתהוות מדרגות יציאה.. העלייה הדרגתית, קומה אחר קומה. אל הבלבול, המועקה והעצבות מצטרפים רגעים של הנאה, התרגשות וציפייה. האמונה והתקווה מגיעות בקצה העלייה, כשאור מגרש את החושך. 

ואז החיים, מאוזנים יותר, נוגעים בכל קצה של רגש, במנעד רחב מזה שהכרתי. מתרגלת ומתחילה לחיות, את מלוא מובניה של המילה. צרור רבדיה, רוחב גזרתה, עומק ממדיה. 



שנתיים שאני מחכה ליום הזה, בו ארגיש מסוגלת לחתום על גופי, בדיו תחת עורי, את ההרגשה האדירה הזו, הנוגעת בכל חלקי גופי. לעוף איתה מכאן, הלאה עד סופי.

                                                                                               
 I'm alive









יום חמישי, 6 ביוני 2013

i'm alive

שוב מגיע ה-9.6. עוד שנה חולפת ואני כבר פעוטה בגלגול הנוסף. 

שנתיים חלפו מאז הטיפול האחרון וממש כמו פעוט, שמחפש לעצמו עצמאות ומקבל אותה, כך גם אני, עצמאית יותר בבחירותיי, בעיסוקיי, בחלומות ואף במחשבות.
הנטייה האובססיבית של החרדה בעקבות המחלה וההבנה את שבריריות החיים, פינתה מקום לתקווה, לאמונה בדרך, ליצירת שגרה. הימים פחות מפחידים, המחשבות לא מעיקות בעיקרן והשקט הוא כבר לא זה 'שלפני הסערה'. 

לפני המחלה, הדבר ממנו פחדתי יותר מכל היה מחלת הסרטן. לא היה לv שם או גוף, אך היא הייתה בראש רשימת ה'פחד', אם יש דבר שכזה. 
לימים כשחליתי, על כורסת הפסיכולוגית' אמרתי שכעת, משהגדול בפחדיי התממש, לא יהיה לי ממה לפחד עוד.. באמת כך הרגשתי.  מוזר לגלות, אך המאבק במחלה לא אפשר לי לפחד ממנה, כי אם לנצח ויהי מה. 

אחר כך, השבועות הראשונים של האחרי, החודשים והשנה הראשונה, מלווים אימה מסמרת שיער, קוצר נשימה ובהלה נוכח כל אזכור הטיותיה או מונחיה של זו. היתבדתי. ההבנה של הסכנה הופכת ממשית יותר, עצומה וכמעט חסרת פרופורציות. המאבק הופך להיות רגשי. שאלות 'מקומנו בעולם' צפות, הרע הכאוטי והבלתי ניתן לשליטה הוא זה שצובע את הימים ואת התחושה. קשה לראות אור ויחד עם זאת, הגוף בריא. דיסוננס בלתי אפשרי להכלה כמעט, אך הכרחי כחלק מהמסע. 

אם דבר גילוי המחלה, 'זורק' את היישות, על כל חלקיה, אל האש, מעבר לחומות ההגנה האנושית, הרי שכשהאש דועכת, העשן עדיין ממלא את הריאות, מכביד על הנשימה, מקשה לראות מבעד. ואז, עם חלוף הימים, היופי של החיים נכנס אט-אט אל הקיום המאוּיַם ומבקש לאזן את התמונה. 
העשן מתפוגג, הבהירות נכנסת והיישות תופסת את המקום החדש שלה. על הגדר, רואה את מה שמעבר, אך יכולה גם לחיות ולבקש לעצמה בחזרה, את ההגנות המחיות, המאפשרות לחיות עם פחות פחד, פחות שיתוק, פחות סופיות. 

השנה השנייה הזו, שמסתיימת ממש בקרוב, היא זו של ההתעצמות, של ההבנה שאת מה שראיתי מעבר לגדר, מעבר לגבעה, לא אוכל אף פעם לעזוב. העיוורון לא ישוב.
אולי אף לא רצוי שאנסה, למרות שדווקא מאד ניסיתי לאורך השנה הראשונה, לחזור להיות כאחת האדם ה'לא יודע'. אולם, האמת הזו, לא רק מפחידה, היא מחברת כל כך למציאות, לרצונות האמיתיים, למאווים, לתשוקות ולחלומות ברי ההגשמה. 

אני עדה בחיי החדשים וחייה אותם. פוסעת בדרך חדשה, בוראת אותה ממש, אותה ואותי. 
לקחתי החלטה, לא לחכות. לא לפחד ממה שלא 'הורג', וממה שכן - לדעת להיזהר ולהיעזר. לבחור לקום כל בוקר עם חיוך, אל מציאות שהבחירות בה הן גדולות. הקבלה שהשליטה שלי היא אמנם 'מוגבלת', אך אף לא השמים הם הגבול לתחום החופש בו אני מחזיקה. 

לא מתביישת יותר
טועה ולומדת
מייצרת
חיה.

                                         

                                                     i'm alive